רש"ש על שבת קי״א

1 גמרא והתניא כו' אבל מגמע ובולע. ק"ל מדוע לא משני ברייתא כרבי דאמר חומץ משיב אה"נ ביומא ס"ד פ"א ומתניתין כרבנן דמוכח שם דפליגי עליה ועוד ק"ל דלישני דברייתא איירי במזוג דמודו ביה רבנן כדאיתא שם וכדמוקי הרא"ש למתניתין דפ' כיצד מברכין מ' ב ויותר קשה דהתם ביומא פסקינן דא"ה כרבי והכא מסקינן דמותר והלא מוכח דלרפואה קשתי וי"ל דכיון דמזוג שתו ליה אינשי לכן מותר לשתותו אף כשהוא חי משום דלא מינכר מילתה דיתלו יותר שהוא מזוג ושותהו כדרכו ועי' בירושלמי דתירץ כן :

2 שם ונימא מדלפני טיבול שרי לא"ט נמי שרי. ומסקנא הכי הוא לכאורה האי סברא שמעינן לר' יוסי לקמן דף קיז ב במשנה. ורבנן פליגי עליה שם וקיי"ל כוותייהו ויש לחלק:

3 תד"ה לא ס"ד. וא"ת ונוקי הך ברייתא כו' כמ"ד טב"מ כו'. המהרש"א הקשה אמאי לא הקשו דרבא גופי' א"ל דטב"מ ולא הדר אלא מטעמא דהואיל ע"ש. לכאורה לפ"ז תהיה חזרה ג"כ מטעמא דאדם נראה כמיקר. והא דנקטי לעיל תרי מילי ל"ד אלא משום דסגי בהכי. וי"ל דזה לא איקרי חזרה אלא דל"נ להכא אבל מ"מ קיימת היא לענין דלעיל ד' נג ב ע"ש:

4 תוס' ד"ה האי מסוכרייתא. וא"ת היכי שרי התם ליכנס בבגדים כו' כצ"ל:

5 רש"י ד"ה אע"ג. ור' יהודה אוסר כו'. ר"י מאן דכר שמיה לפי' ר"ת בתוס' לעיל בד"ה למימרא יש לכוונו. אבל רש"י בעצמו לא פי' כן:

6 במשנה רש"י ד"ה כך. כדי לקצרן כו'. ולעיל ס"ד ע"ד מפרש להתיר מרשת זו ולהוסיף ע"ז:

7 בגמרא ברש"י ד"ה זממא בסופו. ופעמים שמתירה. משמע דלפעמים מניחה קשורה להזמם ומתיר ראש האחר וכ"כ להדיא לקמן בר"ד הסמוך. ובאיסטרידא פי' וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה משמע דלעולם מתיר הרצועה מן האיסטרידא. ונ"ל משום דספינה דרכה שתעמוד כשבאה לנמל איזו שבועות קשורה לכן אסור לכתחלה אבל נאקה אין דרך להעמידה קשורה אלא איזו שעות ביום לפוש ולאכול. ולכן אי לאו שאין מתירין לפעמים אותו הקשר היה מותר לכתחלה:

8 תוס' ד"ה עניבה. אמאי ל"פ מדתניא כו' כצ"ל. והוא לקמן קי"ג:

9 בא"ד וי"ל דהתם כו' כמו שמסתפק כאן. ולפ"ז צ"ל שלצד הא' של האיבעיא קילא עוד עניבה מן קשר שיכול להתיר בא' מידיו. דעניבה שרי שם לכתחלה. והכא תני אין חייבין עליו דמשמע הא איסורא איכא כדדייק הש"ס לקמן: